באותן שנים בהם הגרגרן הקטן שלי טעם לראשונה רכיכות בצרפת, נפל מסך הברזל והתנפץ לרסיסים. שפע של גילויים קולינריים בדמות "קוקה קולה" ושוקולדים מסוג "טוויקס", "סניקרס" ודומיהם התחילו לעשות דרכם אל הרי הקווקז, שם נולדתי וגדלתי עד גיל 8.
ברית המועצות מעולם לא הייתה מעצמה קולינרית, והאזור שכוח האל בשם "אוסטיה הצפונית" התקיים קולנרית על מה שאפשר היה לגדל בגינה או להשיג בחנויות או בשוק השחור. זכורות לי לטובה מילדותי פרוסות דקות של סלק מבושל, חצילים עם ממרח אגוזי מלך, ביצים קשות, פירות יער ותותים שאפשר לקטוף ולאכול מהשיחים. אני זוכרת את אמא שלי מנסה להכין שיכר ענבים ונותנת לי ללקק את המכסה של צנצנת בה עמד והמתין בסבלנות עד שהיה מוכן. החורף הביא איתו לרוב חגיגה של ריבות וחמוצים שהוכנו בקיץ וכמעט תמיד היה בבית טבורוג טרי שהוכן מחלב שעמד לעבור זמנו. אלה היו ימים בהם כל רכיב נוצל עד תום ושום דבר לא היה נזרק וכך נשארו לי זכרונות ילדות בהם אני אוכלת כרבולות, גרונות ורגלי תרנגולים ושמחה בחלקי.
בימים של חגיגות גדולות היה כמובן שפע של מאכלים מסורתיים כמו גפילטע פיש וקיגל איטריות מתוק, אבל גם מאכלים מסורתיים מקומיים עם השפעות חזקות של המטבח הגאורגי, בייחוד בשר לבן על האש (שיקשליק) ומאפים בשם צ'יבוריק ואצרולי ממולא בעלי סלק או תערובת של גבינה מלוחה ותפוחי אדמה.
אבל כאמור, שנות ה-90 הגיעו ואיתן הגיעה החשיפה לאוכל מתועש. תחילה ברוסיה בדמות מיני שוקולדים, עוגיות, אבקות להכנת משקאות ממותקים ומרק עוף ולאחר מכן המשיך בארץ עם חטיפים דוגמת "ביסלי" ו"במבה", מעדני חלב כמו דני ומילקי, שניצלים ושווארמה שמהמקפיא וכמובן צ'יפס למיקרו שעזרו לי לעבור את שנות העשרה שלי ושיבשו כל חלקה קולינרית טובה שנבנתה בעמל רב בילדותי.
בשנים האחרונות, בייחוד לאחר שביקרתי בהודו בשנה שעברה, עלה בי החשק לחזור למקורות. לא עוד ארוחות מהירות ומתועשות מהמקפיא, אלא מאכלים בייתים, שפע של ירקות טריים ומבושלים, לחמים או לחמניות שנאפים בתנור בבית או המאכלים העדתיים המנחמים שמכין האיש שלי. שנה אחר שנה, עם עזרה גדולה ממלך הגרגרנים הפרטי שלי, אני נחשפת לעוד ועוד אופציות וחומרי גלם נהדרים ולומדת להפיק הנאה גם מהחיים הטובים ולהאט קצת את המרדף. לעצור, לנשום ולאכול טוב.
