כרסתן גדול

לכל עם יש בהיסטוריה שלו, יצירה ספרותית מכוננת. יצירה שאפשר לחלק את שפתו של אותו עם, ובמקרים רבים גם את עצם קיומו של העם לפני ואחרי אותה יצירה. פעמים רבות, אפשר למצוא הדהוד לאתוס הלאומי של אותו עם ביצירה המכוננת שלו. הגרמנים, שכידוע מאד אוהבים סיפורים על "מוות והזדככות" כמו גם סיפורי פיות ושדים מוצאים את אותו האפוס בשירת הניבלונגים. האיטלקים, על ערכיהם הקתוליים ההדוקים, מוצאים את אותו האפוס ביצירת הפאר המונומנטלית של דנטה אלג'ירי "הקומדיה האלוהית". לספרדים יש את דון קישוטה איש לה מנשיה (שאמנם נכתב קצת בזלזול על המסורות הספרדיות אבל הן נוכחות שם בצורה ברורה מאד) ולאנגלים יש את לנבל ואת סיפורי קנטרברי, שמספרים לנו על אבירים וגבירות.

זה נראה לי כל כך נכון שלעם שמקדש אוכל ווקנס (החופשה השנתית) יהיה אפוס מכונן שעוסק בשני ענקים: גרגנטואה ופנטגרואל, אב ובנו, שמסתובבים בצרפת ומעבירים את ימיהם באכילה ובשתיית אלכוהול מופרזת. כה חזק הקשר בין אותו ספר לבין זללנות, עד שבשפה האנגלית השתרשה מילת הכינוי Gargantuan כדי לתאר אדם גרגרן. הגרגרנות וחגיגת החיים, נמצאים עמוק כל כך בהוויה הצרפתית שאי אפשר שלא לספוג אותה.

לפריז טסתי בפעם הראשונה בגיל 8 חודשים, אמא שהביאה אותי לעולם בגיל די מתקדם (בטח לילד ראשון ובטח בשנות השמונים) לקחה אותי לסיבוב הופעות אצל הדודות בפריז. אין לי שום זיכרון מהטיול הזה. לאחר מכן הגיעו עוד חופשות וטיולים רבים בפריז ובצרפת בכלל. ולאט לאט למדתי להנות מהדברים הטובים שיש לחיים להציע. בגיל שבו הילדים בגן אכלו מקסימום אורז עם קטשופ, אני כבר פיתחתי חיבה לאויסטרים, שרימפס ושאר פירות ים. בזמן שבבית הספר היסודי, בורגראנץ' או אוכל סיני בצבעי זרחן היה שיא הקולינריה עבור חברי, אני גררתי את אמא שלי למסעדת "תפוח זהב" של אהרוני ול"לה קופול" בפריז. היום אגב, אני מבין שגם אלו כנראה לא היו פסגות קולינריות אמתיות, אבל לנוסטלגיה יש כח משלה ו"תפוח זהב" זכורה לי כמסעדה מצוינת. גם ל"לה קופול" חזרתי לפני כשנתיים, והיה לא רעה בכלל.

וככה, פעם או פעמיים בשנה, אני ואמי היינו אורזים מזוודה ונוסעים לפריז, לבקר את המשפחה ולאכול אוכל טוב, אבל גם כדי לראות אומנות טובה, וכדי לבקר במוזיאונים היסטוריים וסתם כדי ללכת בפריז ולספוג ריח של מקום אחר. ככה יצא שגדלתי להית ילד די מפונק שעושה עניין לא קטן בכלל מאוכל. רק שבניגוד לילדים שמוכנים לאכול רק שניצל ואורז, אני הייתי מוכן לאכול רק דברים מגוונים ואוי ואבוי אם היה בזה קטשופ או חלילה אם מדובר היה באוכל קפוא.

בגיל 11 אמי נפטרה ואני עברתי לגור אצל אחיה בקיבוץ.

מיותר לצין שאם בתל אביב גינוני האכילה שלי נתקלו בהרמת גבה, בקיבוץ הם כבר ממש הושמו ללעג. לא על ידי משפחתי כמובן, אלא על ידי הילדים האחרים. ואני, שאף פעם לא הפסקתי לאהוב אוכל והבילוי האולטימטיבי בעיני היה יציאה למסעדה, נאלצתי להתפשר ולאכול את מה שהציעו בחדר האוכל ולחכות לערב היחיד בשבוע שבו הייתה מגיעה הדודה מתל אביב לקחת אותי למסעדה באזור של הקיבוץ וכמובן לנסיעה הדו שנתית שלי לפריז.

בערך בגיל 14 החלה אצלי משיכה חדשה, יין וויסקי, עכשיו לפני שאתם מתחילים להזדעזע מזה שילד בגיל 14 שותה, לא שתיתי בגל 14 בצורה רצינית וכמובן שלא ידעתי לעמוד על טיבם של משקאות אלכוהוליים, אבל זה שלב טבעי באבולוציה של כל גרגרן שמחפש טעמים חדשים ומנסה למצוא התנסויות חדשות.

בואו נוסיף למשוואה את העניין שיין היה סמל סטטוס במשפחתי הפריזאית, ולא הייתה ארוחה שבה לא עמד בקבוק יין על השולחן , שזה אגב, המצב בהמון משפחות צרפתיות.

וככה קרה, שכאשר סיימתי את הצבא, היה לי ברור שכעבודה זמנית אני רוצה לעבוד בבר או במסעדה

והנה הזמני הפך קבוע ואחרי 10 שנים בתחום המסעדנות, אני יכול לומר על עצמי שאני מפוקס יותר מתמיד בכל הקשור לאוכל והנאות החיים.

---